לריקווי פויג יש אור וצל. הברורים קשורים לכדורגל שלו, לביטחון העצמי שלו האישיות שלו להקרנה. הצללים עם חוסר המשכיותם פרקים מסוימים מאחורי הקלעים ואיתם ואלוורדה לא אהב, לא שכנעו גם את סטיאן וקומאן הראה לו את דלת היציאה זמן קצר לאחר שהגיע. הוא, בינתיים, מורד נגד העקומות על הכביש משוכנע עקשן, להמשיך בבארסה לחוות רגעים כמו יום רביעי בקורדובה.
למרות הופעותיו הפומביות המועטות ריקי מיומן, כמעט כמו עם הכדור אפילו יותר כוחני. זכור את החץ שלו לקלויברט כשהמליץ לו ללכת בהשאלה לפני שנתיים. בסיום המשחק מול ריאל הוא עבר על המיקרופונים של ואמוס כדי להבהיר שהוא לא זז מברצלונה, לא משנה כמה קומאן ישים אותו ברשימת היציאות האפשריות, מותח עליו ביקורת פומבית או שיש קומץ של צוותים המתעניינים במשימתו.
מעולם לא איבדתי את החיוך שלי. אני ילד די מאושר, שגם אם אני לא משחק דברים הולכים לי טוב מאוד, יש לי את המשפחה, הבריאות וה אני לא יכול להתלונן על שום דבר. אם רונלד ייתן לי דקות אני אהיה אסיר תודה ואנצל את זה וכן לא, להמשיך לעבוד. לפרוש? זה אף פעם לא אחרי כל כך הרבה שנים במועדון, שעלה לי כל כך הרבה להגיע לקבוצה הראשונה ועכשיו כשאני שם.
אני לא הולך לזרוק את זה. הפסקה ההיא מתמצתת כיצד ריקי לקח את העונה את זו של הופעת הבכורה שלו כשחקן קבוצה ראשונה מספר 12, ללא ספק כאשר Araujo 4 של גווארדיולה או גלן של צ'אבי היו חופשיים. הוא יודע שיש לו מגינים ומלעיזים סיפור שיש לו הקבלה לאיוון דה לה פנה. אבל הוא מחליט לנצל את ההזדמנויות שלו השנה בהמתנה לשינויים שהנשיא החדש עשוי לחולל. זה לא סוד שצ'אבי אוהב את זה.
ההחלטה הזו הגיונית עם אמש. הנפגעים ולוח הזמנים הצפוף פותחים לו פער בחצי הגמר של הסופר קאפ. והוא מנצל את זה עם הביטחון העצמי הזה שלא מפחד להיכשל. התרחיש שהוא רצה לככב בו לא יכול להיות מסוכן יותר. קח את העונש החמישי. קומאן ביקש מתנדב ושם הושק ה-Matapedrera. רצה הגורל שהפס יהיה במגפיו. וזה לא נכשל. כשתפסתי את הכדור ידעתי שהוא נכנס פנימה.
